ישנם השואלים, מדוע עלינו להתחתן, או בלשונם "מה רע
לנו כפי שאנחנו?".
והתשובה מתחלקת לכמה חלקים:
ה' יתברך ברוב חכמתו, בתחילה ברא את אדם וחוה מחוברים זו
בגב זה (כמו שכתוב בגמרא, ברכות סא., דו פרצופין ברא
הקדוש ברוך הוא באדם הראשון שנאמר אחור וקדם צרתני, תהלים קלט, וכן כתוב "ויבן
ה' אלהים את הצלע" יש אומרים פרצוף ויש אומרים זנב). ולאחר מכן עשאה עזר כנגדו (ולא מאחוריו) לצורך כך הפיל תרדמה על האדם וברא לו
אשה עצם מעצמיו, להורות שאיש והאשה יחידה אחת הם, אלא שאחר כך חילקם לגופים נפרדים
(וראה בתשובה טז בסוף הסוף באריכות בענין זה) ולאחר שיינשאו יתחברו שנית.
לכן איש ואשה, אף שנראים כלפי חוץ שהם נפרדים ועצמאיים,
בפנימיות שלהם, הם אחד. אלא שכשנולדו, נפרדו לתקופת מה, ולאחר החתונה חוזרים ומתחברים,
חיבור בנפש, שמתבטא על ידי האהבה. וכמו שכתוב ויביאה יצחק ויקח את רבקה ותהי לו לאשה
ויאהבה. ואהבה היא חיבור בנפש.
ולכן אמרו חז"ל אמר רבי תנחום אמר רבי חנילאי: "כל
אדם שאין לו אשה, שרוי בלא טובה, בלא ברכה, בלא דירה, בלא תורה, בלא חומה, בלא שלום"
(יבמות
סב:, טור אבן העזר סימן א).
הרי שחיבור בין האיש והאשה, הוא מחויב המציאות בכדי להשלים את עצמם.
הטבע שהטביע הקדוש ברוך הוא בבריאה הוא "לא טוב היות
האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו" (בראשית
ב, יח).
ואמנם יתכן שבחלק מתקופות החיים של האדם, נראה לו שטוב לו כפי שהוא חי לבדו,
מ"מ המציאות והנסיון של החיים מוכיח, שבסופו של דבר לא טוב לאדם לחיות לבדו.
ומעשה
בבחור ישיבה בן שמונה עשרה וחצי שלא התחבר לישיבה בה למד, ומאידך התקשה למצוא
מסגרת אחרת מתאימה. בצר לו הלך עם אביו לגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א
להתייעץ מה לעשות, פסק לו הרב "שיתחתן". בד בבד הלך עם אביו לצדיק
רבי דוד אבוחצירא שליט"א ופסק לו הרב "שיתחתן".
ואמנם ברור שהחשש של הרבנים הוא שהבחור ירד ברוחניות. אך
לכאורה ייפלא הדבר, אם החשש שירד ברוחניות, אם כן מדוע לישא אשה, לכאורה מה הקשר
בין הדברים. אלא ברור שכשנמצא לבדו החשש שירד ברוחניות גדול יותר.
הרי שלא טוב היות האדם לבדו...
יש ציווי מהתורה של "פרו ורבו ומילאו את הארץ" (בראשית
א, כב) וכן מצוה
של "לא תוהו בראה לשבת יצרה" (ישעיה מה, יח) וכן נפסק בשלחן ערוך (אבן
העזר סימן א).
הקב"ה מצוה עלינו ליישב את העולם. המשך הקיום של
הבריאה כולה בכלל והמשך הקיום של עם ישראל בפרט, תלוי במצוה זו. וכן כתוב
"אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף" (יבמות
סב.). דהיינו שעד
שיוולדו כל הנשמות מאוצר הנשמות של עם ישראל, והגאולה תלויה בזה. וכל ילד הוא עולם
ומלואו (הציווי הוא על האיש והאשה נחשבת מסייעת במצוה זו. שלחן
ערוך אבן העזר סימן א סעיף יג במפרשים, שובע שמחות חלק א פרק א הלכה ב).
מעשה
באמו של מרן החזון איש זצ"ל שהיתה בהריון. אמרו לה הרופאים שעליה
לעשות הפלה בגלל בעיה בריאותית. ומכיון שידוע שיש רופאים שמתייחסים לילודה כאל דבר
של מה בכך, לכן לא הקשיבה להם. לימים נולד לה אברהם ישעיה, הלוא הוא החזון איש
שהאיר את העולם כולו בתורתו ובעצותיו והנהגת הדור.
הרי שכל ילד הוא עולם ומלואו, ואין אנו יודעים איזה יכשר זה
או זה. וכפי שאומרת הגמרא (יבמות סב:) רבי יהושע אומר: היו לו בנים בילדותו,
יהיו לו בנים בזקנותו, כי אינך יודע אי זה יכשר הזה או זה. ואם שניהם כאחד טובים.
ילדים נותנים לאדם שמחה בחיים. עד כדי כך שרחל אמנו אומרת ליעקב
אבינו "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי" (בראשית
ל, א). דהיינו
שחיים ללא ילדים מחסירים מהאדם את שמחת החיים שנותנים לו כוח לחיות (יתכן
שבשורש הדבר הסיבה היא שילדים נותנים לאדם מטרה ואחריות בחיים, או שעצם כוח הנתינה
נותן חיות כפי שאומר הצדיק הרב אליהו דסלר, שלא האהבה מולידה נתינה, אלא נתינה
מולידה אהבה, או שעצם האהבה נותנת כוחות מיוחדים. בכל אופן רואים מחז"ל שאדם
ללא ילדים חשוב כמת, ממילא ילדים נותנים חיים). ולכן אמרו חז"ל אמר רבי יהושע בן
לוי: "כל אדם שאין לו בנים חשוב כמת" (נדרים
סד:). במציאות אנו
רואים שהאהבה לילדים אינה יודעת גבולות, ומתווספים לאדם כוחות נפש מיוחדים לדאוג
לילדיו.
ומעשה
(בן
איש חי נפלאים מעשיך) שכאשר ייסדו את העיר וילנא,
המלך התייעץ עם חכמיו, איזו פעולה יעשה בכדי שיהיה לרצון הבורא, בכדי שיהיה קיום
לעיר החדשה שבונה. היועצים חשבו ולבסוף אמרו, שאם יקריב קרבן ילד חי שאמו תיתן
אותו ברצונה החופשי, הרי שפעולה זו תגרום שיהיה רצון לבורא לקיום העיר.
קיבל המלך את העצה ויצא מיד
כרוז בעיר, שמובטח הון רב לאם שתסכים להקריב את בנה. לאחר מאמצים מרובים, נמצאה אם
אלמנה שמוכנה לתת את בנה יחידה.
ביום המיועד התקבצו כל אנשי
העיר החדשה למרכז העיר בכדי לצפות במחזה של הקרבת הבן החי.
לפני שהתחילו בהקרבת הקרבן, פתח
הנער המיועד את פיו וביקש מהמלך דבר מה. שאל המלך מה לך בני, החפץ אתה באיזו משאלה
אחרונה? השיב הנער, כבוד המלך, ברצוני לשאול ג' שאלות את חכמי ויועצי המלך, שנתנו
לו עצה זו בכדי לרצות את הבורא, בכדי שיהיה קיום לעיר. שמח המלך על הבקשה והסכים
שהנער ישאל את שאלותיו.
הרים הנער את קולו ושאל: 1- מה
הדבר המתוק ביותר? 2- ומה הדבר הקל ביותר? 3- ומה הדבר קשה ביותר?
התייעצו חכמי המלך ביניהם
והשיבו כמנצחים:
1- מה מתוק מדבש.
2- מה קל מנוצה.
3- מה קשה מהברזל.
הסתכל המלך בפניו של הנער וחייך.
הנה לפניך תשובות מחוכמות של יועצי.
נענה אחריו הנער: כבוד המלך.
וכי שאלות כאלו הייתי צריך לשאול את יועציו החכמים של המלך. הלוא כל ילד יודע
תשובות אלו.
אלא כבוד המלך, אציע לפניך את
תשובותיי:
1- הדבר המתוק ביותר הוא, חלב
אם לתינוק, אף שהוא מלוח. מכיון שלתינוק אין דבר מתוק יותר מחלב אם.
2- הדבר הקל ביותר הוא, האם
הנושאת בין זרועותיה את תינוקה הבוכה. שאף שהתינוק כבד, מחמת אהבת האם לבנה, היא
מרגישה שהוא הדבר הקל ביותר בעולם.
3- מה קשה יותר מלב של אמה
שנותנת את בנה יחידה לקרבן חי. ואף שהלב בתולדתו הוא רך, אך לב שעושה פעולה כזו
אין קשה הימנו.
שמע המלך את חוכמתו של הנער
ושאל, ובכן בני, למה דבריך מכוונים.
נענה הנער ואמר: כבוד המלך, אם
יועציך המחוכמים אינם יודעים לענות על שאלות של נער פתי, וכי עולה על דעתך שידעו
דעת עליון לדעת רצונו של בורא העולם, עד כדי שייעצו לך, להקריב בשם הבורא, ילד חי,
לצורך קיום העיר וילנא?
שמע המלך את חכמתו של הנער
ושיחרר אותו לביתו.
הרי שאין בעולם דבר אהוב וקל ונעים ומשמח יותר מילדים.
(כל בר דעת מבין שהמסר שהעביר הנער למלך, הוא
מסר נכון, שאכן אף שלגדל ילדים יש בזה טרחה גדולה, עם כל זאת הקב"ה טבע
באנושות, טבע כזה, שבגלל אהבת ההורים לילדיהם, הם מוכנים להשקיע את כל מרצם על מנת
לגדלם ולחנכם, וגידול הילדים נופח באדם כוחות נפש אדירים).
מעשה
בבחור ישיבה שהיה מתמיד בלימוד התורה ועובד ה' בשמחה ובטוב לבב. לימים הבחור הגיע
לפרקו והתחתן.
האברך הצעיר חשב בלבו שכעת זה מובן מאליו שבעוד זמן יחבקו
בן כפי הנהוג בעולם. אך כידוע, אין שום דבר מובן מאליו. והשנים עברו ובן אָיִן.
העצב החל להשתחל לביתם של הזוג. אמנם הקימו בית לתפארת
והבעל למד בכולל והאשה עבדה, אך עם כל זאת ללא ילדים הכל שונה.
הזוג הרבה בתפילות מקרב לב, וכן כיתתו רגליהם מרב לרב על
מנת שיעתירו בעדם. וכן עשו כל סגולה שיכולים. והנה לאחר מספר שנים, בשעה טובה
ומוצלחת, וישמע ה' את זעקתם, והאשה בהריון...
לימים העיד האברך הנ"ל, ברגע שיצא התינוק לאוויר
העולם, הרגיש בלבו שמחה בלתי משוערת, סוג של שמחה שבלב שלא הרגיש מעודו.
הרי שאף שלמד תורה שהיא מתוקה מדבש ונופת צופים, והתחתן
וכיוצ"ב. עם כל זאת השמחה שמכניסים הילדים ללבו של האדם, אין דומה לה.
סיבת החיבור
נעוצה במילוי החיסור
