יום החתונה משמח אבל גם
ארוך. חשוב שנדאג לגוף שלנו על מנת שנהנה מהמספר שעות של החתונה. לילה לפני כן
לישון טוב. וכן לראות אפשרות לנוח מעט באמצע היום.
לשים לב לאכול ארוחת בוקר
וצהריים (למי שלא נוהג לצום). וכן במהלך החתונה לשים לב לשתות וכן לאכול.
ומעשה בכלה שלא שמה לב לדברים
אלו. לילה לפני כן ישנה מאוחר. לא אכלה ולא שתתה במשך היום כמעט כלום. כשהגיע
לחתונה היתה עייפה מאוד. במהלך החתונה היה דוחק וחם. באמצע החופה כוחותיה לא עמדו
לה, וווהופס' הבחורה התעלפה.
כמה כוסות מים ולחמניה
שהיתה אוכלת במהלך היום, היה חוסך ממנה זאת.
אמרו חז"ל שחתן וכלה
מוחלים להם את כל עוונותם (ירושלמי ביכורים ג, ג) ולכן יום החתונה ושעת
החופה עצמה, הם שעת רצון גדולה, ולכן ינצלו את הזמן היקר להתפלל שיעלה זיווגם יפה,
בנין עדי עד, ויזכו לבנים ובנות בריאים וצדיקים, וכן פרנסתם תהיה בשפע, ושיחיו חיי שלוה. וכן יתפללו על משפחתם
וידידיהם. ועל בנין בית המקדש ומשיח צדקנו וגלות השכינה, ועוד (ראה בפרק התפילות העתקנו
תפילות לחתן ולכלה).
והחתן והכלה צריכים לקדש עצמן ביום החופה, ויעשו תשובה ביום ההוא, ויפשפשו במעשיהם מיום הולדתם עד היום הזה ויתוודו ויבקשו סליחה וכפרה מהשי"ת, ויהיו מודים ועוזבים ויתחרטו חרטה גמורה בשברון לב, ויקבלו על עצמם מהיום והלאה לעבוד את ה' באמת ובתמים ולהיותם קדושים וטהורים, ויתפללו שהקב"ה ישרה שכינתו ביניהם.
ויפייסו את הוריהם וחבריהם ביום החתונה, כמו בערב יום הכפורים, כי עבירות שבין אדם לחבירו אין התשובה מועילה עד שיפייס את חבירו. וכן ראוי ונכון שהורי החתן והכלה יעשו שלום עם שונאיהם ביום החופה. וירבו בצדקה ביום
החופה (חופה וקידושין עמוד קד, שובע שמחות חלק א פרק ג
הלכה יג-יד).
מנהג הספרדים ועדות המזרח
שאין החתן מתענה ביום חתונתו. ויש לייעץ חתנים שביום החתונה יעסקו בלימוד תורה
בתענית דיבור. ומנהג בני אשכנז שהחתן מתענה ביום החתונה. ויש אומרים שגם הכלה צריכה
להתענות ויש אומרים שגם למנהג בני אשכנז אינה צריכה להתענות (שובע שמחות חלק א פרק ג
הלכה א).
ומכל מקום גם למנהג
האשכנזים, אם התענית קשה לחתן או לכלה, לא יתענו (על פי ערוך השלחן אבן העזר
סימן סא סעיף כא שעיקר טעם התענית משום חשש שכרות). ולכן אם באמצע התענית
החתן או הכלה חשים חלישות אינם צריכים להחמיר, אלא יכולים להפסיק להתענות.
בני אשכנז נהגו שלא להשביע
את החתן בשבועה חמורה, וכן נהגו לעשות חדר יחוד. ואצל בני ספרד נהגו להשביע את
החתן בשבועה חמורה וכן נהגו שלא לעשות חדר יחוד. וז"ל ספר "שובע
שמחות": המנהג אצל הספרדים שבעת קריאת הכתובה הרב מסדר הקידושין משביע את החתן בשבועה חמורה ובתקיעת כף, כפי הנאמר בכתובות שלנו. ומנהגינו מיוסד על פי דעת מרן השלחן ערוך שקבלנו הוראותיו. וכן העידו על המנהג: הרדב"ז, המהרי"ט, המבי"ט מהר"י בן לב, המהרשד"ם, המהרימ"ט, המהר"ם אלשיך, מהר"ם חאגיז, המחנה אפרים, מרן החיד"א, ועוד. ולכן מה שיש הקוראים תגר על מנהג הספרדים בזה, ומונעים מהחתן להישבע מחמת חומר השבועה. אינם צודקים בזה כלל, אחר שמנהגינו מיוסד על אדני פז. וכל המשנה מהמנהג במקום שנהגו כדעת מרן, ידו על התחתונה, והרי זה כמזלזל בכבודם של הקדמונים (שובע שמחות חלק א פרק ט הלכה כא. חופה וקידושין עמוד רכ).
ובענין חדר יחוד כתב: המנהג פשוט אצל הספרדים ועדות המזרח שאין החתן והכלה מתייחדים אחר החופה, אלא רק לאחר סיום הסעודה בביתם. ואין לבן תורה ספרדי לשנות ממנהג רבותיו ואבותיו. ועוד, שאם עושים יחוד אחר החופה הכלה צריכה לכסות ראשה ולא מהני בפאה נכרית. ואמנם יש רבנים הקוראים תגר על מנהגינו בזה, אך אינם משגיחים כי כך נהגו כל גדולי התורה וארזי לבנון הספרדים ויוצאי עדות המזרח מדורי דורות, ומנהג רבותינו בידינו. וכן כתבו כמה גדולים, ומהם: בנימין זאב, המשאת בנימין, שיורי כנסת הגדולה, שער המלך, נהר פקוד, זבחי צדק, ועוד. וכן הנהיגו ראשי ישיבת פורת יוסף מורינו הגר"ע עטייה זצ"ל, הגר"י צדקה זצ"ל והגרב"צ אבא שאול זצ"ל. ולכן אין לבטל המנהג שלנו, וכל המשנה ידו על התחתונה, ומוציא לעז על הקדמונים. ועיקר הטעם, שהרי מנהג העולם דחופת נדה מהני, ודלא כהרמב"ם ומרן, ועיקר היחוד על פי המנהג הוא פריסת הטלית מעל החתן והכלה, ובמקום מנהג לא אמרינן ספק ברכות להקל (ספר שובע שמחות פרק יב
הלכה א. יביע אומר חלק ה אבן העזר סי' ח. חופה וקידושין עמוד רמח. ילקו"י על הלכות ציצית סימן ח. יביע אומר חלק ה' אבן העזר סי' ח).
וכשחכם בן ציון אבא שאול זצ"ל היה נוכח בחתונה
של בחור ספרדי שמסדר הקידושין לא היה משביע אותו, כמנהג, בסוף החופה הרב היה פונה
לבחור לומר לו "מזל טוב" וכשהיה לוחץ את ידו היה אומר לו את הנוסח
"וגם נשבע שבועה חמורה בתקיעת כף על דעת הנשבעים באמת לקיים את כל הכתוב בשטר
כתובתה בלא שום שינוי ותחבולה כלל".
וכן בענין החדר היחוד, היה
אומר שאם אין ברירה, שייכנסו לחדר יחוד, אך לא יסגרו את הדלת... והכל יבוא על
מקומו בשלום לכל השיטות.
ומעשה בחתן ספרדי, שראש הישיבה
מטעמו היה הרה"ג ניסים יגן זצ"ל והרה"ג מרדכי עטייה שליט"א,
ומצד הכלה הרב מסדר הקידושין סובר שאין לעשות שבועה חמורה. בעת החופה אב הכלה ביקש
שינהגו כפי דעתו של הרב מטעמו, ולא יעשו שבועה חמורה. אך הרב ניסים יגן זצ"ל,
הרעים קולו על האב, איך הוא מעז לנסות לשנות את מנהגי בני ספרד, שנהגו בהם מאות
בשנים גדולי ישראל בכל הדורות צדיקים חסידים וזקנים.
מחמת המתח שנעשה מתחת
לחופה, לאם הכלה "ירד" הלחץ דם, ואופס' האמא התעלפה. מיד הגיע רופא לטפל
בה. הרופא קבע שעליה ללכת לבית החולים לבדיקות, וכך הורי הכלה לא היו נוכחים מכאן
ואילך בכל מהלך החתונה של בִּתם.
ומעשה בבחור שהזמין לחופתו מסדר
הקידושין שסובר שאין לעשות שבועה חמורה, וכן את הרה"ג הרב יהודה עדס
שליט"א ראש ישיבת "קול יעקב".
כשהגיע ראש ישיבת "קול
יעקב" לאולם, הבין שהרב השני חושב בדעתו שלא לעשות שבועה חמורה, לכן בכדי
להמעיט את החיכוך, החל אומר בקול "וכי יש מי שמנסה לערער על מנהגי בני
ספרד?!", כשהרב השני שמע זאת, ביטל דעתו. והחופה התנהלה כמנהג בני ספרד.
מקבלים את אולם השמחות משעה
שבע בערב ועד חצות. השקענו הרבה כסף באולם בתזמורת ובאוכל. חבל שלא לנצל את השעות
הקצרות כראוי. ישנם חתנים וכלות שמגיעים לאולם מאוחר, ועד סיום החופה מגיע השעה
22:00 ופעמים אף מאוחר יותר. על פי רוב המוזמנים מתחילים לצאת מהאולם לביתם בערך
בשעה 23:30 נמצא שבעיקר מה שנהנו מהאולם, בסך הכל שעה וחצי. כל שכן שבמצבים כאלו
מוזמנים רבים לא נהנים מהמנה העיקרית, הן בגלל שמוגשת לאחר שעוזבים, והן בגלל
שאינם רוצים לאכול בשר בשעה מאוחרת.
לכן כל ערום יעשה בדעת,
וישתדלו החתן וכלה להגיע לאולם מוקדם על מנת שיהיה זמן להנות מהאולם והשמחה.
מכיון שעל פי רוב ישנם
מוזמנים רבים בחתונה. והאורחים השקיעו מזמנם ומרצם להגיע לחתונה על מנת לחלוק כבוד
לזוג. ראוי שהזוג וההורים ישימו ליבם לתת יחס לכל אחד מהמוזמנים. הן מבחינת הארת
פנים, הן מבחינת דיבור עד כמה שהדבר מתאפשר. פעמים שישנם דברים בחתונה שגורמים
למתח אצל בעלי השמחה, ולכן אינם פנויים בליבם להתייחס למוזמנים. דבר זה פוגע ואינו
הוגן כלפי המוזמנים.
ומעין זה ישנם חתנים או
כלות, שאמנם נמצאים ביום שמחת ליבם, אך הפרצוף שלהם נראה כאילו נמצאים בתשעה
באב.... ודי למבין.
מרגע שמתחילה החתונה, עלינו
להתנהג כמו האורחים ולא כמו המתכננים.
אנו עושים הכנות מרובות
לחתונה על מנת שהכל יהיה על הצד היותר טוב. אך "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה'
היא תקום" (משלי יט, כא), בדרך כלל, לא הכל הולך למישרין כפי שהיינו רוצים שיתנהל.
ולכן העצה היא לעשות את כל
ההשתדלויות עד החתונה. מכאן ואילך על הזוג וההורים, להרגיש כאילו הם אורחים.
דהיינו לשכוח ממה שציפינו, ולהנות מהחתונה כמו שהיא.
דע, שאנו כבעלי השמחה
מכירים כל פרט ולכן כל שינוי שלא כרצוננו מפריע לנו. אך המוזמנים ברובם אינם שמים
לב לפרטים אלו, ולכן אינם מרגישים בשינויים ולא מפריע להם. וכיון שכל מטרתנו
בחתונה שהמוזמנים יהנו, לכן כעת התפקיד שלנו הוא, להנות את המוזמנים וכן להנות
מהחתונה.
ומעשה בחתונה שחלק מהאוכל שהוגש
היה מקולקל. אב החתן הצטער מדבר זה מאוד, ולכן באמצע החופה נכנס למטבח והחל לצעוק
ולעשות מהומות...
ברור שהדבר גרם לו למתח
ולכן במשך כל האירוע היו פניו זועפות ולא נהנה מהאירוע כלל, וממילא לא נתן הרגשה
טובה לאורחים הרבים.
אב זה לא השכיל להבין
שהצעקות באמצע החתונה לא יעזרו, ואם רוצה לסגור "חשבונות" שיעשה זאת לאחר
החתונה. כעת תפקידו להיות כמו אורח ולהנות מהחתונה יחד עם האורחים.
אמנם חתונה זה אחד האירועים
הכי מרגשים בחיינו. אך כדאי לזכור, שמתחילים חיים חדשים לאחר החתונה. בחיי היום
יום, כולנו חוסכים פרוטה לפרוטה, ולפתע כשמגיעים לחתונה, הכסף "נשפך כמים".
משום מה השתרבב בשנים האחרונות המנהג להשכיר אולם שמחות, וכן לתת לכל מוזמן כמה
מנות (בשרי,
דגים, קינוח). מנהג זה לא היה קיים לפני כארבעים שנה. ולכן אף שכיום קשה להיות משונים
ולא לנהוג כך, מכל מקום, יעשו כל הצדדים בחכמה ולא יבזבזו כסף רב על דברים של מה
בכך, בפרט שכל החתונה היא רק כמה שעות. וכן בפרט אם לאחר החתונה, הזוג צריך לחיות
חיי צמצום ודוחק.
הסיבה העיקרית לנהוג
הבזבזני הוא הסיבה שהזוג עדיין לא עבד בשביל הכסף ולכן אינו יודע להעריך אותו.
הנהגה נכונה לחסוך במה שלא חייבים.
מעשה בזוג שתכננו חתונה באולם
שמחות מסוים. מהאולם התקשרו, שצריך להגיע בכדי לבחור עיצובים וצבעים של כלי האוכל
באולם. ההורים סמכו על הזוג, ואלה נסעו לאולם.
תוך כדי סיור באולם,
והתבוננות במפרט המוצע להם, הציע להם בעל האולם, עוד כמה עיצובים יפים. הלה התפתו,
ולבסוף ההורים יצאו "בנזק" נוסף של עוד למעלה מעשרת אלפי שקלים, בגלל
עוד כמה זרי פרחים שבחרו שיהיו עומדים בשעת הכניסה לאולם וכיוצ"ב.
מעשה בזוג שעשו חתונה מפוארת
כיד המלך. לאחר החתונה, הפרוטה אזלה מן הכיס. ולכן היו מידי שבת הולכים להורים
להתארח מכיון שלא היה להם כסף לקנות חלות ויין לשבת...
הרי שבעלות של מנה אחת יכלו
לממן כמה שבתות. מכאן שיש להתחשב בעתיד ולא לבזבז מה שלא נצרך.
ומעשה בזוג שעמד להתחתן. הורי
החתן היו אנשים פשוטים מעוטי יכולת ולכן ביקשו לעשות חתונה פשוטה. להורי הכלה היו
אורחים חשובים, שבלית ברירה חייבים להזמין להם מנות חשובות ולעשות את החתונה באולם
מפואר. הבינו הורי הכלה שלא הוגן שיתחלקו בשוה בהוצאות, ולכן הסכימו שהורי החתן
ישלמו מנות לפי מחיר של מנה זולה באולם פשוט, והם ישלימו את השאר.
כחלק מההכנות לחתונה, קיבלו
הורי החתן רשימה של מספרי טלפון, של נדיבים שמסייעים לחתן וכלה. אך אכזבתם היתה
גדולה, שרוב הנדיבים התעניינו היכן תהיה החתונה, ומששמעו שתהיה באולם מפואר סירבו
לסייע בטענה שמי שעושה באולם כזה, אינו צריך סיוע... כל ההסברים של הורי החתן,
שאינם אשמים, וזה הצד השני, וכו' לא הועילו, והנדיבים בשלהם נמנעו לסייע להם.
מכאן שבזבוז אחד גורר הפסד
ממוני אחר, ולכן כל ערום יעשה בדעת ויצמצם עד כמה שאפשר את ההוצאות המיותרות.
וכפי שכתב החפץ חיים בספרו
משנה ברורה (ביאור הלכה סימן תקכט סעיף א) ודבריו כקילורין לעיניים. וז"ל: אל יצמצם בהוצאת יום טוב, וצריך לכבדו ולענגו כמו בשבת. אבל בשאר הימים צריך כל אדם לצמצם בהוצאותיו מהא דאיתא בגמרא "מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה" ופירש"י "ליזהר מלעשות יציאה מרובה שלא יוסיפו לו אלא מה שפסקו לו". וזהו תוכחה מגולה על זמנינו שהרבה עוברים על זה, ולא ישימו לב איך להתנהג בהוצאות ביתם להרחיק דברים המותרים. ורבים חללים הפילה הנהגה הרעה הזו שמביאה את האדם לבסוף על ידי זה, לידי גזל וחמס וגם לחרפה וכלימה. והרבה סיבות יש שגורמים להנהגה רעה הזו. והסיבה הגדולה שבכולן הוא על ידי הנשים שדעתן קלות, ואינן רואות הנולד. ואשרי למי שיאמץ לבבו ולא ישגיח לפיתויים, וינהל הוצאות ביתו בחשבון כפי ערך הרווחתו ולא יותר. עכ"ל החפץ חיים.
ואם אמר זאת על דורו שלפני מאה שנה, מה נאמר על דורינו.
הערב עוד ארוך ולכן הנהגה
נכונה לחתנים ולכלות להשאיר כוחות לאחרי החתונה. ומכאן יצא הנוהג שמידי פעם
מושיבים את החתן, ונותנים לו לשתות וכיוצ"ב.
לאחר שהסתיימה החתונה,
מומלץ לצאת מהאולם ולא להתאחר הרבה. אפשר להשאיר להורים לסדר את הדברים האחרונים
עם מנהל האולם וכדומה. פעמים שהזוג מרוב התרגשות מהחתונה, שוכח את עצמו, ולבסוף
יוצאים מהאולם מאוחר מאוד.
ומעשה בזוג שהוריהם היו גבירים
גדולים, ולכן עשו להם חתונה מפוארת מאוד. בכל מהלך החתונה, תכננו מופעים של זמרים
וכדומה, עד כדי כך שהחתונה התארכה עד אור הבוקר, והיה צורך להגיש למוזמנים גם
ארוחת בוקר.
מכיון שהזוג לא ישן כל
הלילה וגם היו מרוגשים. כאשר פנו לביתם לשנת בוקר, החתן לא חש בטוב ופינו אותו
לבית החולים. לבסוף התברר שלקה בלבו והיה צורך לעשות לו "צנתור".
אמנם דוגמא זו קיצונית
מאוד, אך עצה זו בעיקרה נכונה, שלא להתאחר באולם יתר על המדה.
חז"ל אומרים "ליכא כתובה דלא רמו בה תיגרא" דהיינו שאין
חופה שאין בה מעט ריב (שבת קל.). ועצם זה שיודעים פרט זה, מבינים שצריך "לצאת ידי חובה". ולכן
יעשו כל הצדדים בחכמה שאם ישנם מתחים לא ייקחו אותם ללב. שאם לא כן נעשים משקעים,
ולאחר החתונה כל הצדדים נעשים משפחה אחת ונפגשים בשמחות, וחבל שיישאר רושם רע.
ומעשה בחתן מופלג שהורי הכלה
התחייבו סכום הגון לצורך קניית דירה. מחמת שאמרו חז"ל דליכא כתובה דלית בה
תיגרא, נעשה ויכוח קולני בין הורי החתן להורי הכלה, על הסדר התשלומים לקניית דירה.
לבסוף כל צד קיים חלקו בצורה מושלמת ונקנתה דירה והזוג התחתן לחיים טובים ולשלום.
אך הורי הזוג נשארו ניצים, והעמידו פנים זועפות אחד כלפי השני, עוד תקופה ארוכה
לאחר חתונת הזוג.
ומעשה בחוזה מלובלין זצ"ל
שהוזמן לחתונת נכדתו. כשהגיע שעת החופה, כולם המתינו לסב הצדיק שיגיע לסדר את
הקידושין, אך הלה בושש להגיע. כשעבר זמן מה, והחלו משפחת החתן מעט לרטון, הואיל
בטובו הרב להגיע לחופה ולסדר את הקידושין בשעה טובה ומוצלחת.
לאחר החתונה נשאל הרב מדוע
איחר?
השיב הרב "חז"ל
אומרים שאין חופה ללא ריב, וראיתי שהכל הולך למישרין, ולכן על מנת לקיים דברי
חז"ל המתנתי בחדר...".
ומעשה מעין זה ברב גדול שבעת
כתיבת הכתובה החל לחרחר ריב בין המחותנים על הסכום שייכתב בכתובה. כשהרוחות
התלהטו. הפסיק הרב את המחותנים ופסק "יצאנו ידי חובה", כתב את הכתובה
והחלה החופה.
אם כן אם זוכרים פרט זה,
יוצאים "ידי חובה" מבלי להשאיר משקעים לאחר מכן.
